בַּבֹּקֶר הַמְעֻרְפָּל, הַכִּתָּה שֶׁל נֹעַם, תַּלְיָּה וְאֵלִיָּה נִתְקַהֲלוּ בִּפְותַח הַבִּיצה הָעֳבָה.

In the foggy morning, the class of Noam, Talia, and Elia gathered at the entrance of the thick swamp.

הָרוּחַ הָקָרָה נָשְׁבָה מִסָּבִיב וְיצְרָה אֲוִירַת סוֹד.

The cold wind blew around, creating an atmosphere of mystery.

הָעֲנָנִים הֲכִסּוּ אֶת הַשָּׁמַיִם, וְהָכִבָּשוּ לְבוֹש מְבַּלָּה וְיַרְבִּיבוּת.

The clouds covered the sky, and the sheep wore shabby clothing and dripped moisture.

נֹעַם עָמַד בְּצַד וְהִתבוֹנֵן בַּסְּבִיבָה.

Noam stood aside and observed the surroundings.

הָבִּיצָה נִרְאֲתָה מְגוּחֶכֶת עַם הָעָפָר וְהַשָּׁרָשִׁים הַמוּפְלָאִים שֶׁל הַצִּפּוֹרוֹת עַל הָעֵץ.

The swamp looked odd with its dust and the wonderful roots of the birds on the tree.

לְרָגְלָיו, ים צְחָבִים דַּלְקוּ וְיָרַקוּ מַיִם בָּרורִים.

At his feet, clusters of algae glowed and spat out clear water.

הַיּוֹם הוּא ט"ו בִּשְׁבָט, חַג הָאִילוֹנוֹת.

Today is Tu Bishvat, the holiday of the trees.

אֲבָל נֹעַם לֹא הִבִּין אֶת הַחַג הַזֶּה.

But Noam did not understand this holiday.

הוּא יָשַׁב בּוֹדֵד וְחוֹשֵׁב.

He sat alone, thinking.

"מַה הַקֶּשֶׁר בֵּין הַבִּיצָה לְחַג הָאִילוֹנוֹת?" שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ.

"What is the connection between the swamp and the holiday of the trees?" he asked himself.

תַּלְיָּה בָּאַה בַּרִעוּשָׁה וְאָמְרָה, "נֹעַם, רְאֵה אֶת הַפֹּלוֹרוֹת שֶׁל הָעֵץ! הַזֶּה לא מַמָּשׁ מָשֶׁהוּ כְּמוֹ הָעֵתֵיות?".

Talia came with excitement and said, "Look at the pillars of the tree! Isn't it something like the pillars?"

נֹעַם חִיֵּך, אֲבָל בְּתוֹכוֹ לֹא הָיָה מוּוָר ל־מוּם.

Noam smiled, but within himself, he remained unconvinced.

אֵלִיָּה גִּישָּׁש הֵם בְּסֵפֶר וְהִתְיַשֹּֽבוּ לְיַד בְּעֵינָה חֲשוּבָה.

Elia approached with a book, and they sat by an important spring.

"ט"ו בִּשְׁבָט הוּא זְמַן לְהַחִיוּת, לָעִלָה." אָמְרָה בְּרוֹךְ.

"Tu Bishvat is a time for renewal, for elevation," she said softly.

נֹעַם עָנָה"קָשֶׁה לְהַרְגִּישׁ זֶה בַּמָּקוֹם הַצְפוּן הַזֶּה."

Noam replied, "It's hard to feel that in this northern place."

אַס יוֹם הַכִּתָּה נָעוּ בְּתוֹך הַטַטְטֶרִים, נֹעַם הֶחְלִיט לָלֶכֶת יְתוֹם.

As the class moved through the path, Noam decided to walk alone.

הוּא שַׁת בַּלֵּב לְהַצְמִיּיד אֶת הַגּוְוָול לִּצְמא.

He put his heart into quenching the thirst of the soul.

הוּא עַל גְּבוּל הַאִיסּוּר, אֲבָל הָיָה נָחוּשׁ.

He was on the verge of transgression, but he was determined.

בְּהַרְגָע הַבְּנִי, נֹעַם מָצָא חֶשְׂקוֹ בַּבִּיצָה.

In a quiet moment, Noam found his delight in the swamp.

מוּלהוּ נִיגְּלוּ עֵצִים יְרַקְרַקִּים, יָרֻקִ וְנִצוֹצִים אֲשֶׁר הַקְּיווּ לְפְעילָה פְּנוֹר בַּקְּצַה.

Before him were greenish trees, vibrant and sparkling, hoping for radiant action on the edge.

נֹעַם הִרגִּישׁ הַזְּרִיחָה בְּתוֹכוֹ.

Noam felt the sunrise within him.

כִּשֶּׁהוּא שָׁב לְכִִּתָּתוֹ, נֵשוֹפָנִים דִּיבֵּּרח נְעָמִים עַל הַגיבּור הֶחָדַשׁ.

When he returned to his class, soothing breezes whispered praises about the new hero.

"רָאִיתִי מַשֶּׁהוּ נָפִיצָה," אָמַר בְּרִינוֹת.

"I saw something magnificent," he said with joy.

סִפּוּרָיו מָשַׁכֶּה אֶת חוּשִּיבַת הַבָּחוּרִים לֶאֲהָבָה הַעֲתוּרֶת.

His stories inspired the dreams of the children towards a future full of love.

עִם קָצָה הַיוֹם, נֹעַם הִרְגִּישׁ נִשְׁפָּר מִפְנִימָה.

With the end of the day, Noam felt internally restored.

עַמְּדוֹ פֹּתֵחַ לְהֱיוֹת מֵחַבֵּר.

He stood open to becoming a connector.

וּכְשֶׁאָכְְה, נוֹחָם הַאי-תַּק.

And as he spoke, comfort settled in.

נֹעַם יָדַע: זֶה הוּא טעם שֶׁל חַג הָאִילָנוֹת.

Noam knew: this is the taste of the holiday of the trees.