הקיץ היה בעברו וצבען של העלים בשטח בית הספר החליף בגוני סתיו.

Summer had passed, and the color of the leaves on the school's grounds had changed to autumn shades.

הסטודנטים בנו את התפאורה באודיטוריום של בית הספר, והאוויר היה מלא בריח נסורת.

The students built the set in the school auditorium, and the air was filled with the scent of sawdust.

מרים, המנהלת של המחזה, עמדה מאחור וניסתה לשמור על הסדר.

Miriam, the director of the play, stood behind and tried to maintain order.

היא התבוננה בשעון: רק עוד שבועיים לתקופת החזרות, וחשוב לה שהכול ילך כפי שתוכנן.

She looked at the clock: only two weeks left for rehersal, and it was important to her that everything go as planned.

אביעד, לעומתה, היה עסוק בלשמח את חבריו לקאסט.

Aviad, in contrast, was busy cheering up his fellow cast members.

הוא תמיד אהב להוסיף קצת הומור ליום-יום ולהקליל את האווירה.

He always loved adding a bit of humor to the day-to-day and lightening the atmosphere.

כשהתחילו החזרות, אביעד עשה תרגיל רגליים מצחיק במהלך הסצנה, והילדים באולם פרצו בצחוק.

When rehearsals began, Aviad did a funny leg trick during the scene, and the children in the auditorium burst out laughing.

מרים נשמה עמוק והשתדלה לא להתרגז.

Miriam took a deep breath and tried not to get upset.

היא ידעה שעוד תפניות כאלה יפגעו בלוח הזמנים.

She knew that more such detours would disrupt the schedule.

אך בכל סצנה, אביעד הוסיף עוד פעלולים מצחיקים.

But in every scene, Aviad added more funny antics.

ילדה עמה ניהלה את המחזה לחשה לה: "אולי זה לא נורא, אולי אנחנו צריכים קצת לצחוק.

A girl who was co-directing the play with her whispered to her: "Maybe it's not so bad, maybe we need to laugh a little."

" מרים התלבטה, האם לקום ולבקש מאביעד להפסיק או פשוט לתת להם ליהנות.

Miriam hesitated, wondering whether to get up and ask Aviad to stop or just let them enjoy themselves.

לבסוף, בהחלטה של רגע, היא הצטרפה לאביעד ופיתחה את הבדיחה שלו עם פרפורמנס מושלם.

Finally, in a momentary decision, she joined Aviad and expanded on his joke with a perfect performance.

הילדים לא הפסיקו לצחוק.

The kids didn't stop laughing.

כשסיימה ההצגה והחזרות הפכו כאוטיות אך מלאות חיים, אפילו הבמאי היה מרוצה ואמר: זה בדיוק הקסם שהיינו צריכים.

When the play ended and the rehearsals became chaotic but full of life, even the director was pleased and said, "This is exactly the magic we needed."

הצחוק שחרר את כל המתחים.

The laughter released all the tensions.

מרים הבינה שאפשר לקחת דברים ביתר קלות וליהנות מההפקה.

Miriam realized that it was possible to take things more lightly and enjoy the production.

הומור קטן יכול לשפר את היצירתיות ולהחזק את הצוות כולו.

A little humor could enhance creativity and strengthen the entire team.

וכך, ביחד עם עלי הסתיו המרקדים בחוץ, גם השחקנים התמלאו בתחושת חופש ושמחה חדשה.

And so, along with the autumn leaves dancing outside, the actors too were filled with a new sense of freedom and joy.