הבית היה מלא חום.

The house was full of warmth.

עלי סתיו צבעוניים נראו מחוץ לחלונות הגדולים.

Colorful autumn leaves could be seen outside the large windows.

ניחוח של ארוחת חג ההודיה מילא את האוויר.

The aroma of a Thanksgiving meal filled the air.

אליאור עמד בפתח הבית הגדול, מחזיק מעיל חם ביד.

Elior stood at the entrance of the large house, holding a warm coat in his hand.

משפחה.

Family.

זה היה הנושא שעליו חשב באותו היום.

That was the topic he thought about that day.

הוא רצה להרגיש שייך.

He wanted to feel like he belonged.

הוא רצה להרגיש שהוא חלק ממשהו גדול יותר.

He wanted to feel he was part of something larger.

אבל לעיתים קרובות הרגיש כמו זר.

But often he felt like a stranger.

הוא חיפש את מרים ודוד, בני הדודים האהובים עליו.

He looked for Miriam and David, his favorite cousins.

מרים הייתה תמיד חיובית ומרגיעה, ודוד, איש שיחה נהדר.

Miriam was always positive and soothing, and David, a great conversationalist.

לחבק אותם היה הדבר הראשון שעשה כשהגיע.

Hugging them was the first thing he did when he arrived.

"היי אליאור!

"Hey Elior!"

" קראה מרים כשהבחינה בו.

called out Miriam when she noticed him.

"איך אתה מרגיש?

"How are you feeling?"

"אליאור חייך, אבל המילים לא יצאו.

Elior smiled, but the words wouldn't come out.

הוא הרגיש אבוד, מוקף בכל כך הרבה אנשים, אבל לבדו.

He felt lost, surrounded by so many people, yet alone.

במהלך הארוחה נשא הדוד הגדול את אורכו של השולחן הרם.

During the meal, the great uncle spoke from the length of the high table.

הוא דיבר על המשפחה, על ההיסטוריה שלנו, ועל כמה חשוב לזכור ולכבד את המסורת.

He talked about the family, about our history, and about the importance of remembering and honoring tradition.

אליאור הקשיב וחשב.

Elior listened and thought.

הוא החליט, זה הזמן לדבר.

He decided that it was time to speak.

הוא קם לאט והשקיף על הפנים הסקרניות.

He stood up slowly and gazed at the curious faces.

"אני רוצה לדבר," הוא אמר בקול רך.

"I want to talk," he said in a soft voice.

"אני מרגיש לעיתים לא שייך, זר בבית משפחתי שלי.

"I often feel like I don't belong, like a stranger in my own family home.

אבל היום הבנתי כמה חשוב לי להתחבר וללמוד יותר על המסורת שלנו.

But today I realized how important it is for me to connect and learn more about our tradition."

"שתיקה השתררה.

Silence settled.

רגע שכאילו עצר את הנשימה.

A moment that seemed to hold its breath.

ואז, מרים קמה והחזיקה את ידו.

Then, Miriam stood and held his hand.

"אנחנו כאן בשבילך," היא אמרה.

"We're here for you," she said.

דוד הנהן.

David nodded.

ומשפחתו כולה הצטרפה אליהם, סובבים את השולחן, פותחים בסיפורים ישנים ומצחיקים מהעבר.

And the whole family joined them, gathering around the table, opening with old and funny stories from the past.

החדר התמלא בצחוק ובאהבה.

The room filled with laughter and love.

אליאור נשם עמוק, חש את החום של הבית והמשפחה.

Elior took a deep breath, feeling the warmth of the house and family.

הוא הבין שלמרות כל החששות, הוא באמת שייך.

He realized that despite all his worries, he truly belonged.

הצעד הראשון היה פשוט להעז ולדבר.

The first step was simply daring to speak.

עם הזמן ספג כל סיפור, כל רגע.

Over time, he absorbed each story, every moment.

החיבור הפנימי התחזק.

The inner connection strengthened.

המשפחה קיבלה את אליאור בזרועות פתוחות.

The family welcomed Elior with open arms.

הוא לא היה לבד יותר.

He was no longer alone.

הוא חייך, חיוך שהיה מלא ביטחון וחמימות.

He smiled, a smile full of confidence and warmth.

הבין שהוא לעולם לא יהיה עוד לבד.

He understood he would never be alone again.