היה יום סוכות בבית הספר התיכון.

It was Sukkot day at the high school.

השמש הבהירה של הסתיו הייתה מוסתרת בין העננים, הרוח הקרירה נשבה ועפה עלי שלכת צבעוניים על פני הקרקע.

The bright autumn sun was hidden among the clouds, a cool breeze blew, and colorful fallen leaves danced across the ground.

בחצר עמד סוכה מקושטת בענפי דקל ופירות.

In the yard stood a sukkah decorated with palm branches and fruits.

התלמידים והצוות חגגו יחד, שמחים ונלהבים.

The students and staff celebrated together, happy and enthusiastic.

אליאור עמד ליד הסוכה, נושם עמוק.

Elior stood near the sukkah, breathing deeply.

הוא התבונן סביבו, מנסה להירגע.

He looked around, trying to calm himself.

אליאור היה תלמיד ביישן, ותמיד חשש לטעות מול אחרים.

Elior was a shy student and always feared making mistakes in front of others.

הוא רצה להיות כמו נועה, חברתו הטובה, תמיד תומכת ופתוחה לכולם.

He wanted to be like Noa, his good friend, who was always supportive and open to everyone.

נועה, עם חיוך רחב וביטחון עצמי, היתה בקרבת מקום, מדברת עם חברים.

Noa, with a wide smile and self-confidence, was nearby, talking with friends.

פתאום, בתוך השמחה, נועה נשמה בקושי.

Suddenly, amidst the joy, Noa struggled to breathe.

עיניה התרחבו, והיא נפלה על ברכיה.

Her eyes widened, and she fell to her knees.

היא ניסתה לנשום אבל ללא הצלחה.

She tried to breathe but was unsuccessful.

אליאור ידע שיש לנועה התקפי אסטמה, אבל אף פעם לא ראה אחד מקרוב.

Elior knew Noa had asthma attacks, but he had never seen one up close.

הפחד החזיק אותו במקום, מונע ממנו לזוז.

Fear held him in place, preventing him from moving.

לבו דפק במהירות.

His heart raced fast.

"היא צריכה את השואף שלה!

"She needs her inhaler!"

" מישהו צעק ושבר את המעקה הפנימי של אליאור.

someone shouted, breaking through Elior's inner barrier.

זה היה רגע החלטה.

It was a moment of decision.

אליאור לקח נשימה עמוקה, ונזכר במה שלמד בכיתה לבריאות.

Elior took a deep breath and recalled what he had learned in health class.

הוא ידע שזו ההזדמנות להוכיח לעצמו שהוא מסוגל.

He knew this was his chance to prove to himself that he was capable.

אליאור התקדם לעבר התיק של נועה, רגליו רועדות מהדאגה שהיא תצטרך עזרה מיידית.

Elior moved toward Noa's bag, his legs shaking with worry that she would need immediate help.

בתוך רגע מצא את השואף, חזר במהירות לנועה והגיש לה אותו.

In a moment, he found the inhaler, quickly returned to Noa, and handed it to her.

נועה לקחה נשימה עמוקה עם השואף, ולאט לאט חזרה לנשום כרגיל.

Noa took a deep breath with the inhaler, and slowly she began to breathe normally again.

פניה חזרו לצבע הטבעי שלהן.

Her face returned to its natural color.

היא הביטה אליו, עיניים מלאות הכרת תודה.

She looked at him, her eyes full of gratitude.

"תודה אליאור," היא לחשה, תוך שהיא מחבקת אותו בחיבה.

"Thank you, Elior," she whispered, hugging him affectionately.

הכיף נמשך, אבל עבור אליאור, היום הזה הפך למשמעותי.

The fun continued, but for Elior, that day became significant.

הוא הרגיש בטוח יותר, כאילו השלכת הצבעונית והסוכה הפתוחה מסביבם ראו שינוי בתוכו.

He felt more confident, as if the colorful foliage and the open sukkah around them witnessed a change within him.

זה היה הרגע שבו אליאור הבין שהוא יכול להיות אמיץ וגיבור בשביל החברים שלו, כמו שתמיד חלם.

It was the moment when Elior realized that he could be brave and a hero for his friends, just as he had always dreamed.

הם חזרו ביחד לחגיגה, שותפים חזקים יותר בזכות החוויה הזו.

They returned together to the celebration, stronger partners thanks to this experience.