עלי נישבה רוח קרירה והעלים נשרו כמו גשם צבעוני.

A cool breeze swept over me, and the leaves fell like colorful rain.

היה משהו מיוחד בסתיו בניו יורק.

There was something special about autumn in New York.

העלים הצהובים, האדומים והכתומים מילאו את הפארק בכיסוי מרהיב של צבעים חמים.

The yellow, red, and orange leaves filled the park with a spectacular cover of warm colors.

אלי התהלך דרך שבילי פארק המרכזי, תחושת דאגה מקננת בליבו.

Eli walked through the paths of Central Park, a sense of worry nesting in his heart.

העונה הייתה חג הסוכות, ואנשים הותירו את חיי היום-יום לטובת שמחת החג בפארק.

The season was the holiday of Sukkot, and people left their daily lives in favor of the holiday's joy in the park.

רעשי ילדים משחקים והדי צחוק של משפחות התערבבו באוויר.

The sounds of children playing and the echoes of families' laughter filled the air.

אך אלי, בליבו, היה רחוק מאוד מכל השמחה הזאת.

But Eli, in his heart, was very far from all that joy.

הוא בהה באדמה, בעשב היבש שנשבר תחת כפות נעליו.

He stared at the ground, at the dry grass that crunched under his shoe soles.

המחשבות על הבדיקות הרפואיות לא עזבו אותו לרגע.

The thoughts about the medical tests wouldn't leave him for a moment.

הוא פחד.

He was afraid.

פחד מהתשובות.

Afraid of the answers.

פחד ממה שזה עלול לומר על עתידו עם מרים.

Afraid of what it could mean for his future with Miriam.

מרים, אהבתו, חיה בתל אביב.

Miriam, his love, lived in Tel Aviv.

הם ניהלו קשר למרחקים רבים.

They maintained a long-distance relationship.

אהבתם הייתה חזקה, אבל המרחק והחרדה לאי-הידיעה מעיקים על שניהם.

Their love was strong, but the distance and the anxiety of uncertainty weighed on both of them.

הוא לא רצה להעמיס עליה את דאגותיו.

He didn't want to burden her with his worries.

הוא חשב, "איך אוכל לספר לה?

He thought, "How can I tell her?"

" אך ליבו ידע שההסתרה הזו אינה הדרך הנכונה.

But his heart knew that this concealment was not the right path.

אלי התיישב על ספסל תחת עץ אלון גדול, העלים נפלו באיטיות סביבו.

Eli sat down on a bench under a large oak tree, the leaves slowly falling around him.

הוא נזכר בפתגם ביידיש שסבתא שלו נהגה לומר: "פחד אינו מקטין את הסיכון אלא את הכוח להתמודד איתו".

He remembered a Yiddish proverb his grandmother used to say: "Fear does not reduce the risk but the strength to face it."

באותו רגע, צלצל הטלפון שלו.

At that moment, his phone rang.

זה היה המומחה שלו.

It was his specialist.

לבו הלם כמו תופים באוזניו.

His heart pounded like drums in his ears.

הוא חש בתד לוחצת בחזהו.

He felt a tight pressure in his chest.

עד כה, היה נוטה להניח לשיחות כאלה ללכת לתיבת הקול שלו.

Until then, he tended to let such calls go to voicemail.

אבל הפעם, משהו בתוכו אמר לו לענות.

But this time, something inside him told him to answer.

בקול רועד מעט, הוא אמר "שלום".

With a slightly trembling voice, he said, "Hello."

קולו של הרופא היה מרגיע.

The doctor's voice was calming.

"אלי," הוא התחיל, "התוצאות הן לא כפי שחששת.

"Eli," he began, "the results are not what you feared.

זה טוב הרבה יותר ממה שחשבנו.

It’s much better than we thought.

הכל יהיה בסדר.

Everything will be alright.

תוכל להמשיך בחיים רגועים".

You can continue with a peaceful life."

עם כל מילה, כמויות של דאגה נפלו מעל ליבי אלי, כמו העלים הללו המנשבים ברוח.

With every word, loads of worry fell off Eli's heart, like those leaves blowing in the wind.

כאשר השיחה הסתיימה, הוא חש הקלה גדולה.

When the call ended, he felt a great relief.

הכעס המטריד שהיה בליבו הופך לשקט.

The troubling anger that was in his heart turned to quiet.

אלי שלף את מכשיר הטלפון שלו שוב וחייג למרים.

Eli pulled out his phone again and dialed Miriam.

הוא הבין שאי אפשר לכלוא אהבה מאחורי קירות של חששות לא מדוברים.

He realized that love cannot be confined behind walls of unspoken fears.

"מרים," הוא אמר ברוך כשהיא ענתה, "יש לי משהו לספר לך.

"Miriam," he said softly when she answered, "I have something to tell you."

" בתוך הצלילים הרחבים של העיר הסואנת, עלי הסתיו המשיכו לנשוב, אבל הפעם, הם נשאו איתם תחושה של חום ותקווה.

Amid the wide sounds of the bustling city, the autumn leaves continued to blow, but this time, they carried with them a feeling of warmth and hope.

אלי ידע שכעת יוכל לצעוד בבטחון לעבר העתיד, עם מרים לצידו.

Eli knew that now he could confidently step towards the future, with Miriam by his side.