ארי הלך לאיטו לאורך השבילים של פארק סנטרל.

Ari walked slowly along the paths of Central Park.

הרוח הקרירה של סתיו נשבה בין העצים, עלי שלכת הזהב חיפו את האדמה כמו שטיח צבעוני.

The cool autumn breeze blew between the trees, and golden autumn leaves carpeted the ground like a colorful rug.

סלסולים של מוזיקה חגיגית נשמעו מרחוק, והקריאות העליזות של הילדים מילאו את האוויר.

Twirls of festive music could be heard from afar, and the cheerful calls of children filled the air.

זה היה חג סוכות, זמן של שמחה וזכרונות ילדות.

It was Sukkot, a time of joy and childhood memories.

ארי עצר ליד סוכה קטנה, קישוטי נייר ובדים צבעוניים עיטרו אותה.

Ari stopped by a small sukkah, adorned with paper decorations and colorful fabrics.

זכרונות חזרו אליו מימי החג שחגג פעם עם חבריו הטובים, רינה ולוי.

Memories came back to him from the times he once celebrated the holiday with his good friends, Rina and Levi.

הם היו חבורה בלתי נפרדת.

They were an inseparable group.

אך הזמן עבר, וכל אחד הלך בדרכו.

But time passed, and each went their own way.

ארי חש געגוע עמוק בלבו לשוב ולחוות את החיבור ההוא.

Ari felt a deep longing in his heart to experience that connection again.

אם רק הוא היה בטוח שהם ירצו לפגוש אותו.

If only he was sure they would want to meet him.

אולי רינה עסוקה בחייה החדשים?

Perhaps Rina was busy with her new life?

אולי לוי שקוע במסורתיו ולא יראה בו חלק מהעולם שלו עוד?

Maybe Levi was engrossed in his traditions and wouldn't see Ari as a part of his world anymore?

אבל משהו בתוכו דחף אותו להישאר.

But something inside him urged him to stay.

מתוך ההמון הססגוני, ראה ארי פתאום את רינה צוחקת עם לוי ליד שולחן קטן.

Out of the colorful crowd, Ari suddenly saw Rina laughing with Levi by a small table.

היא נראתה בדיוק כמו שזכר, חיונית ומלאת שמחת חיים.

She looked just as he remembered, vibrant and full of life.

לוי, עם מבטו השקט, נראה מסורתי מתמיד.

Levi, with his quiet gaze, seemed more traditional than ever.

הלב של ארי פעם בחוזקה.

Ari's heart pounded strongly.

האם זה יהיה נכון פשוט לגשת?

Should he just walk up to them?

או שמא עדיף להסתובב וללכת?

Or would it be better to turn and leave?

אבל געגוע כמעט מוחשי חילף בו.

But the almost palpable longing surged within him.

הוא ידע שעליו להחליט - עכשיו או לעולם לא.

He knew he had to decide - now or never.

בצעד איטי אך בטוח, הוא התקדם לעבר שולחנם.

With a slow but confident step, he moved toward their table.

"רינה, לוי," קרא בקול קצת רועד.

"Rina, Levi," he called out in a slightly trembling voice.

שני הראשים הפנו אליו את מבטם, לרגע המום ואז היכרה חמה נפרשה על הפנים.

Two heads turned to look at him, momentarily stunned before warm recognition spread across their faces.

"ארי!

"Ari!"

" קראה רינה וקפצה עליו בחיבוק נלהב.

Rina exclaimed and jumped on him with an enthusiastic hug.

לוי חייך חיוך רחב ומצטרף לחיבוק.

Levi smiled broadly and joined in the embrace.

"כל כך התגעגענו," אמר הקול השקט של לוי.

"We missed you so much," Levi's quiet voice said.

הרגע היה מלא בשמחה ובדמעות של אושר.

The moment was filled with joy and tears of happiness.

ארי הרגיש את לבו מתרחב, כאילו חזר הביתה סוף סוף.

Ari felt his heart expand, as if he had finally returned home.

הם ישבו יחד, צחקו ונזכרו בימים ההם כשעוד היו חבורה חזקה.

They sat together, laughed, and reminisced about those days when they were still a strong group.

בהבטחה הדדית לשמור על קשר, ארי הבין שלמרות השינויים והזמן שחלף, החברות האמיתית איתנה.

With a mutual promise to keep in touch, Ari realized that despite the changes and the time that had passed, true friendship stands firm.

הוא ידע שחזר למצוא את שורשיו.

He knew he had found his roots again.

עם רינה ולוי שוב לצידו, הוא היה בטוח שגם העתיד יהיה מלא בזיכרונות משותפים ויפים.

With Rina and Levi by his side once more, he was sure the future would also be filled with shared and beautiful memories.