השמיים בנגב היו מלאים בכוכבים נוצצים.

The skies in the Negev were filled with sparkling stars.

הסתיו הביא עמו קרירות נעימה, והסוכה שאליה הצטרף נעם הייתה מלאה באור מנורות קטנות ואווירה רגועה.

Autumn brought a pleasant chill, and the sukkah that Noam joined was bathed in the light of small lamps and had a calm atmosphere.

הוא הגיע להתרחק מהעולם, בין חול המדבר לאוויר הצח.

He had come to distance himself from the world, between the sands of the desert and the fresh air.

סוכות היא תקופה של רוגע, חשב נעם, הזדמנות למצוא שלווה ולשחרר את העבר.

Sukkot is a time of tranquility, Noam thought, an opportunity to find peace and let go of the past.

אבל בלילה הראשון של הרטריט, כששכב נעם על מזרן האדמה הדק של הסוכה, הוא שמע קול מוזר.

But on the first night of the retreat, as Noam lay on the thin floor mat of the sukkah, he heard a strange voice.

קול קורא מהדיונות, כמו לחישה שרק הוא היה יכול לשמוע.

A voice calling from the dunes, like a whisper that only he could hear.

זה היה קול מלא מסתורין, מבקש... מה? עזרה? גילוי?

It was a voice full of mystery, asking... what? Help? Revelation?

אבי ותליה, חברים נוספים מהקבוצה, ישבו סביב המדורה ודיברו בשקט.

Avi and Talia, other friends from the group, sat around the campfire and spoke quietly.

אבי סיפר סיפורים על אבותיו שהיו נודדים במדבר.

Avi told stories about his ancestors who wandered the desert.

תליה הקשיבה בעיניים נוצצות, תוהה אם גם היא תשמע את הקול המסתורי.

Talia listened with sparkling eyes, wondering if she would also hear the mysterious voice.

נעם לא שיתף את מה ששמע.

Noam did not share what he heard.

הוא רצה לגלות את הסוד לבדו.

He wanted to uncover the secret by himself.

במשך כמה לילות נעם נאבק בין רצון להתעלם מהקול לבין הסקרנות הגדולה שדחפה אותו לבדוק את מקורותיו.

For several nights, Noam struggled between the desire to ignore the voice and the great curiosity that pushed him to investigate its origins.

האם זה קול אמיתי? האם זה רק הוא והקולות של עצמו?

Was it a real voice? Was it just him and his own thoughts?

לבסוף, בלילה קר וחשוך במיוחד, כשהאווירה העשנה של המדורה התמעטה, נעם החליט.

Finally, on an especially cold and dark night, as the smoky atmosphere of the campfire dwindled, Noam decided.

הוא התעטף בצעיף והלך בעקבות הקול.

He wrapped himself in a scarf and followed the voice.

שבילי חול פתלתלים הוליכו אותו בין דיונות מוארות באורה של ירח מלא.

Twisting sandy paths led him between dunes illuminated by the light of a full moon.

לבו דפק בחוזקה בכל פסיעה.

His heart pounded with every step.

עמוק בדיונות הוא עצר.

Deep in the dunes, he stopped.

הקול היה שם, אבל יותר מהדהד, מהדהד בלב ובנשמה שלו.

The voice was there, but more resonant, echoing within his heart and soul.

זה היה קולו שלו.

It was his own voice.

שאלותיו הבלתי מדוברות.

His unspoken questions.

כל החרטות והחיפושים אחר משמעות וסליחה.

All his regrets and searches for meaning and forgiveness.

עם בוקר, כששב נעם לסוכה, השמש הזורחת החדשה צבעה הכל בזהוב.

In the morning, when Noam returned to the sukkah, the new rising sun painted everything in gold.

הוא ישב שקט ומלא תובנות.

He sat quietly, full of insights.

הייתה בו הבנה שהייתה חסרה לו.

There was an understanding in him that he had lacked.

לחלוטין שיחרר את כבלי עברו.

He had completely released the bonds of his past.

האוהלים הזמניים של הסוכות סבבו סביבו, והיו להזכיר לו שהחיים הם הכנה מתמדת לשינויים.

The temporary tents of the Sukkot surrounded him, reminding him that life is a constant preparation for changes.

הקול המסתורי הפך להיות חוויית שינוי.

The mysterious voice had become an experience of transformation.

זה לא היה רק קולה של הסביבה, אלא גם קול המסע הפנימי שלו.

It was not just the voice of the surroundings, but also the voice of his inner journey.

נעם חזר למעגל החברים, אבל הפעם, הוא היה שלם יותר, מוכן להמשיך בדרך חדשה, מלאה בסליחה ושלום פנימי.

Noam returned to the circle of friends, but this time, he was more whole, ready to continue on a new path, filled with forgiveness and inner peace.