מרים, אישה מדהימה בשנות השלושים לחייה, עמדה בחוץ מול התחנה לחקר האקלים באוקרטיקה.

Miriam, an amazing woman in her thirties, stood outside facing the climate research station in Antarctica.

רוחות קרות נשבו סביבה, והשמש של סוף הקיץ רק התחילה להיעלם אל האופק.

Cold winds blew around her, and the late summer sun was just starting to disappear over the horizon.

היא קטפה נשימה עמוקה, חושבת על הבית בישראל, על המשפחה והחגים שהיא כה מתגעגעת אליהם.

She took a deep breath, thinking about home in Israel, about the family and holidays she so dearly missed.

מרים אמנם הייתה רחוקה ממישור החוף הידוע לה כל כך, אך חשבה על ראש השנה המתקרב.

Though Miriam was far from the coastal plain she knew so well, she thought about the upcoming Rosh Hashanah.

השנה הזאת היא הרגישה את הצורך להתחבר לשורשיה, למרות שהייתה באדמה הקפואה הזו, אלפי קילומטרים מביתה.

This year she felt the need to connect to her roots, even though she was in this frozen land, thousands of kilometers from her home.

אך לא היו תפוחים, ולא דבש בתחנה.

But there were no apples, and no honey at the station.

בתוך התחנה, בניגוד לנופח העצוב והקפוא שבחוץ, היה חם ונעים.

Inside the station, unlike the cold and sad atmosphere outside, it was warm and pleasant.

שם היו דוד ורחל, חבריה למחקר.

There were David and Rachel, her research partners.

דוד היה לא מזמן בארצם המרוחקת, אבל רחל מעולם לא חוותה את מסורות היהודים.

David had recently been in their distant country, but Rachel had never experienced Jewish traditions.

מרים ידעה שהיא רוצה ליצור איתם משהו מיוחד.

Miriam knew she wanted to create something special with them.

"היום ראש השנה", היא אמרה ברגע שנכנסה לחדר.

"Today is Rosh Hashanah," she said as soon as she entered the room.

"זה זמן לחגיגה והתחדשות.

"It's a time for celebration and renewal.

אולי נוכל לחגוג יחד.

Maybe we can celebrate together."

""מה אנו צריכים לעשות?

"What do we need to do?"

" שאל דוד בהתעניינות.

asked David with interest.

מרים חיפשה סביב את המצרכים הקיימים.

Miriam looked around for the available ingredients.

היא מצאה תפוזים וקצת סוכר.

She found oranges and a little sugar.

"נוכל להכין ריבת תפוז", היא הציעה בחיוך.

"We can make orange marmalade," she suggested with a smile.

"כמו תפוח בדבש.

"Like apples in honey."

"באותו ערב, התחנה התמלאה בריחות של תפוזים וסוכר, בזיכרונות ובשלווה.

That evening, the station was filled with the scents of oranges and sugar, memories and tranquility.

מרים הסבירה לדוד ולרחל על משמעות ראש השנה, על שנה חדשה מלאה בתקווה ובהצלחה.

Miriam explained to David and Rachel the meaning of Rosh Hashanah, about a new year full of hope and success.

הם צחקו, שיתפו סיפורים, והעמיקו את קשריהם.

They laughed, shared stories, and deepened their bonds.

בקצה הערב, כשמסתיימת החגיגה הקטנה, מרים הרגישה משהו חדש.

By the end of the evening, as the small celebration was wrapping up, Miriam felt something new.

בעוד היא רחוקה מהבית, היא גילתה שבתוך הרגעים, בתוך החברות והחום האנושי, היא מצאה בית חדש.

Although she was far from home, she discovered that within these moments, within the friendship and human warmth, she had found a new home.

התחנה, למרות היותה מקום קור ופשטות, העניקה לה את התחושה שהיא רצויה, שהיא שייכת.

The station, despite being a place of cold and simplicity, gave her the feeling that she was welcomed, that she belonged.

שם, באוקרטיקה הרחוקה, מרים הבינה שמשמעות האמונה והמסורת היא לא רק במקומות המוכרים עם האנשים היקרים ללבך, אלא גם ביכולת לשתף ולהתחבר לכל מי שרוצה להקשיב.

There, in the distant Antarctica, Miriam understood that the meaning of faith and tradition is not only in familiar places with people dear to your heart, but also in the ability to share and connect with anyone willing to listen.